Gleichnis des Buddha vom brennenden Haus

Bertolt Brecht (aus Gedichte im Exil, 1937)

Gothama, der Buddha, lehrte

Die Lehre vom Rade der Gier, auf das wir geflochten sind, und empfahl

Alle Begierde abzutun und so

Wunschlos einzugehen ins Nichts, das er Nirwana nannte.

Da fragten ihn eines Tags seine Schüler:

Wie ist dies Nichts, Meister? Wir alle möchten

Abtun alle Begierde, wie du empfiehlst, aber sage uns

Ob dies Nichts, in das wir dann eingehen

Etwa so ist wie dies Einssein mit allem Geschaffenen

Wenn man im Wasser liegt, leichten Körpers, im Mittag

Ohne Gedanken fast, faul im Wasser liegt oder in Schlaf fällt

Kaum noch wissend, daß man die Decke zurechtschiebt

Schnell versinkend, ob dies Nichts also

So ein fröhliches ist, ein gutes Nichts, oder ob dies dein

Nichts nur einfach ein Nichts ist, kalt, leer und bedeutungslos.

Lange schwieg der Buddha, dann sagte er lässig:

Keine Antwort ist auf euere Frage.

Aber am Abend, als sie gegangen waren

Saß der Buddha noch unter dem Brotbaum und sagte den andern

Denen, die nicht gefragt hatten, folgendes Gleichnis:

Neulich sah ich ein Haus. Es brannte. Am Dache

Leckte die Flamme. Ich ging hinzu und bemerkte

Daß noch Menschen drin waren. Ich trat in die Tür und rief ihnen

Zu, daß Feuer im Dach sei, sie also auffordernd

Schnell hinauszugehen. Aber die Leute

Schienen nicht eilig. Einer fragte mich

Während ihm die Hitze die Braue versengte

Wie es draußen denn sei, ob es auch nicht regne

Ob nicht doch Wind gehe, ob da ein anderes Haus sei

Und so noch einiges. Ohne zu antworten

Ging ich wieder hinaus. Diese, dachte ich

Müssen verbrennen, bevor sie zu fragen aufhören. Wirklich, Freunde

Wem der Boden noch nicht so heiß ist, daß er ihn lieber

Mit jedem andern vertauschte, als daß er da bliebe, dem

Habe ich nichts zu sagen. So Gothama, der Buddha.

Aber auch wir, nicht mehr beschäftigt mit der Kunst des Duldens

Eher beschäftigt mit der Kunst des Nichtduldens und vielerlei Vorschläge

Irdischer Art vorbringend und die Menschen lehrend

Ihre menschlichen Peiniger abzuschütteln, meinen, daß wir denen, die

Angesichts der heraufkommenden Bombenflugzeuggeschwader des Kapitals noch allzulange fragten

Wie wir uns dies dächten, wie wir uns das vorstellten

Und was aus ihren Sparbüchsen und Sonntagshosen werden soll nach einer Umwälzung

Nicht viel zu sagen haben.

משל הבית הבוער של בודהה (ברטולט ברכט)

גאוטמה הבודהה הורה

את ההלכה של גלגל תאוות הבצע שאליו אנו רתומים, ויעץ

שנשיל את כל מאוויינו וכך,

נטולי מאוויים, ניכנס אל האַיִן, אותו כינה נירוונה.

אז שאלו אותו תלמידיו יום אחד:

איזה הוא אותו אַיִן, מורנו? כולנו היינו רוצים

להשיל את מאווינו, כפי שאתה ממליץ, אך אמור לנו

אם אַיִן זה, שאליו ניכנס,

האם הוא מעין התמזגות עם כל הבריאה

כמו כששוכבים במים, הגוף קל משקל, בצהרי היום

ללא מחשבות כמעט, שוכבים עצלים במים, או נרדמים

בקושי יודעים שמישהו מסדר את השמיכה,

שוקעים במהירות, האם האַיִן הזה, אם כך,

כה עליז הוא, אַיִן טוב, או שמא אַיִן זה שלך

רק סתם אַיִן הוא, קר, ריק וחסר משמעות.

שתק הבודהה ארוכות, ואז אמר כבדרך אגב:

אין תשובה לשאלתכם.

אולם בערב, כשהסתלקו,

ישב הבודהה תחת עץ הלחם ושח לאחרים, 

אלו שלא שאלו, את המשל הבא:

זה לא מכבר ראיתי בית. הבית עלה באש. את הגג 

ליחכו לשונות האש. ניגשתי לשם והבחנתי

שעוד היו בפנים אנשים. נכנסתי בדלת וצעקתי אליהם,

שהגג כבר עולה באש, ודחקתי בהם 

לצאת החוצה במהירות. אך האנשים

לא נראו ממהרים. אחד שאל אותי

בעת שהחום הלוהט חורך את גבותיו

איך שם בחוץ, האם לא יורד גשם, 

האם הרוח בכל זאת לא נושבת, האם יש שם בית אחר

ועוד כהנה וכהנה. מבלי לענות, 

יצאתי בחזרה החוצה. אלו, חשבתי לי,

מוכרחים להישרף לפני שיפסיקו לשאול שאלות. באמת, חברים,

מי שהאדמה אינה לוהטת עבורו עד כדי כך שיעדיף בשמחה 

להחליף אותה באחרת, רק לא להישאר על פניה, לזה

אין לי דבר להגיד. כך גאוטמה, הבודהה.

אך גם אנו, שאיננו עוסקים עוד באומנות הסבל

אלא עוסקים באומנות אי-הסבל ומציעים הצעות שונות

שטיבן ארצי ומלמדים אנשים להתנער מהמענים שלהם, סבורים אנו שלאלה,

שלנוכח טייסות ההפצצה המתקרבות של הקפיטל  ממשיכים לשאול שאלות ארכניות

כגון איך חשבנו שזה יתרחש, איך דמיינו את זה,

ומה יהיה עם תוכניות החיסכון ומכנסי השבת שלהם אחרי המהפכה,

אין לנו הרבה להגיד.

(לשם השוואה, הנה תרגומו של ה. בנימין, מתוך גלות המשוררים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1978)